הפלות בישראל, כמו במדינות רבות אחרות בעולם, הן כיום פעולה רפואית חוקית שאיננה צריכה להתבצע במחשכים או על ידי גורמים מפוקפקים.
יחד עם זאת, יש הסבורים שגם כיום עדיין מהוות ההפלות סוגיה טעונה מאוד מבחינה פוליטית וגם חברתית. יש גם כאלה שמוצאים ראיות לכך שכל נושא ההפלות מצוי למעשה תחת שכבה עבה של השתקה, שמונעת שיח ציבורי אמיתי ועמוק.
חברה שמרנית ופטריארכלית
לא ניתן לנתק את העובדה שלא מרבים לדון בהפלות מלאכותיות בשיח הציבורי ממצבם של הנשים בכלל. גם כיום ניתן למצוא התייחסויות רבות לכך שחוסר שוויון בין המינים הוא מציאות טבעית ולגיטימית. השתקה של היבטים בתחום הפיריון, הילודה, הפלות, מהווה חלק מצורת ביטוי פוליטית, כזאת שמבקשת להדיר נושאים כאובים אחרים הנתפסים כשייכים לנשים (סחר בנשים, אפליה מגדרית, זנות, אונס).
משמרים את הסדר הישן
בישראל, כך נטען בספר, לא התקיים מעולם מאבק פמיניסטי ממשי, שאורגן ונוהל על ידי נשים ולמען נשים. היו אלה וועדות שונות, פוליטיות במהותן, שנטו לדון בדברים מתוך ראיית עולם מצמצמת מאוד. במהלך השנים היה מקובל בשיח הציבורי להפריד בין משפחות נורמטיביות לבין משפחות שאינן כאלה. גם כיום, מקפידים לקיים לא מעט כלי תקשורת הבחנה בין "משפחות טובות" או "בני טובים" לעומת מי שאינם כאלה. אלו צורות ביטוי ברורות שנועדו לשמר את הסדר הישן, על מקומן של הנשים בתוכו.
כפיה במסווה של חופש
קיומם של אמצעי מניעה, קיום של פתרונות להפריה מלאכותית, אותן וועדות להפלות יכולים בהחלט להפוך לאלמנטים במסכת של כפייה כאשר לא קיים דיון ציבורי מעמיק וכאשר לא קיים באמת שיוון בין גברים לנשים. הפריה מלאכותית, למשל, מאפשרת לנשים להרות גם בגילאים מבוגרים. לכאורה, צעד חיובי בשחרור האישה. למעשה, התנהגות בלתי אחראית בתחום זה מסתירה סיכונים גם לאם וגם לילד. רק בחברה שוויונית באמת ורק כשיהיה קיים דיון מקיף ומכבד, ניתן יהיה לראות בכך מכת מוות להשתקה ולכפייה.